ילדות בהודו

אייבי נולד ב-29 באפריל 1927 בעיר אבאדאן שבפרס, לימים איראן, והיה הילד השלישי במשפחה. אביו יעקב , יליד צנעה שבתימן, עבד בחברת הנפט האנגלו-איראנית ואח"כ הקים חנות מצליחה לסחר בבדים. אימו - מתילדה היתה אשת בית. המשפחה היתה יהודית מסורתית ועשירה. לימים נולדו לאייבי אח ואחות נוספים. אייבי סיפר בזכרונותיו ובשידורים שונים"בקול השלום" על ילדות מאושרת ויחסים טובים עם השכנים שנהגו במשפתו בכבוד. הוא הרבה לתאר את סעודת השבת המשפחתית כשאביו יושב בראש השולחן וכל הילדים נוהגים בו בכבוד, ואת ההליכה המשפחתית בבוקר שבת לבית הכנסת עטופים בטליתות, כשהשכנים המוסלמים מברכים אותם לשלום. כמוכן הזכיר את הקריאה מהתורה באנגלית. אייבי סיפר שבילדותו נהג לשכב בלילות הקיץ החמים על גג הבית ולהתבונן בכוכבים. באחד הלילות עלה אביו לגג ואמר לו "אם תרצה להגיע לירח תשאף לכוכבים".

שני סיפורים מוזרים נקשרים בלידתו: לאייבי היה כתם לידה ומומחית שנדרשה להסביר את פשר העניין אמרה שהילד יגיע לגדולה, כך סיפר אחד מבני המשפחה "למעריב" לאחר טיסת השלום של אייבי בפברואר - 1966. הוא הוסיף שאייבי סירב לינוק ולכן הוריו חיפשו פרה, אלא שזאת סירבה לתת שיחלבו אותה.

למרות שאייבי תאר ילדות מאושרת תמיד הרגיש שהוא "הכבשה השחורה במשפחה", משום שבכל דבר נהגו לדבריו להאשים רק אותו. יתכן כמובן שזאת היתה אובססיה של אייבי שהוא אדם תובעני, מפונק, ועקשן מאד. באחד הראיונות הוא סיפר שבילדותו לא היו לו צעצועים, ושמגיל צעיר מאד היה לבד ולמד לדאוג לעצמו. בהיותו בן שש נשלח אייבי יחד עם אחיו הצעיר ריימונד , ללמוד בפנימיה קתולית ישועית ויוקרתית - סנט מרי, במומביי (בומביי). בפנימיה זו למדו רק ילדי העשירים, וילדי התושבים הבריטים שגרו בהודו. אייבי למד בתנאי פנימיה והאח גר אצל הדודה. כשהמצב הכלכלי הורע עבר גם אייבי לגור עם הדודה והדבר עורר בו תחושות קיפוח. ב-1966 סיפר למעריב לנוער: "הורי רצו לעלות מפרס לישראל- אבל היו גם מחשבות על הודו ואנגליה. "בבית הספר ידעתי שאני יהודי ולא הוכרחתי לאכול מלחם הקודש".

בעקבות המשבר הפוליטי בפרס ב- 1939 עזבה משפחת נתן את אבאדאן ועברה למומביי שבהודו. המצב הכלכלי אומנם הורע, אבל הוריו המשיכו לדרבן את אייבי לרכוש השכלה כדי להתקדם בחיים. כאשר גילתה מתילדה נתן - אימו של אייבי, שלבנה יש אוסף של איקונות של קדושים נוצריים החליטה להעבירו לביה"ס היהודי-הציוני ע"ש סיר יעקב ששון. בבית ספר זה קיבלו אייבי ושאר התלמידים חינוך ציוני עם אורינטציה פוליטית של תנועת בית"ר ונהגו לשיר "שתי גדות לירדן". בחופשות השתתף אייבי כמו שאר הנערים, במחנה קיץ בו למד שירים בעברית. כעבור שנים סיפר שהשיר העברי האהוב עליו ביותר הוא "ואולי" של המשוררת רחל.

בראיון אחר סיפר אייבי שכילד התאהב בריטואלים הנוצריים וכאשר לא הותר לו לשיר במקהלה נעלב עד עמקי נשמתו. עוד סיפר כי פעם ילדים קראו לו Jew-boy וזרקו עליו אבן שגרמה לפציעה בפנים ולדימום רב. אחד המורים - האב קונטי שצפה בהתרחשות, שאל את אייבי "מה קרה" ואייבי שלא רצה שיענישו את זורקי האבן אמר "נפלתי על אבן". הילדים העריכו את אייבי על התנהגותו ולא הטרידו אותו יותר. בסוף שנת 1966 ביקר אייבי בהודו ונפגש עם האב קונטי שהיה אז כבן 80. האב קונטי סיפר בהתרגשות שנהג לספר על אותה תקרית לתלמידיו כמופת להתנהגות טובה. אייבי סיפר שכבר בנעוריו היו לו דעות ברורות ורצון להנהיג ולהוביל. בהיותו בן 14 זכה במקום הראשון בתחרות נאומים פוליטים שנערכה בבית הספר של קהילת יהודי בומביי. הנושא היה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, וזה היה ככול הנראה פרסומו הראשון בעיתונות. אייבי סיפר שלמרות היותו שובב רצה להמשיך בלימודים ולהיות עורך דין או מהנדס. מכרים וידידים מאותה תקופה סיפרו שהיה חרוץ והקדיש את כל זמנו ללימודים. לקראת סוף תקופת הבגרויות ארגן אייבי שביתת תלמידים בחמש כיתות בבית ספרו במחאה על התנהגות מורה אנגלי שנהג להשמיע הערות אנטישמיות.

לראש הדף המקצוע - טייס

באוגוסט 1943 נראתה מלחמת העולם השניה רחוקה מאד מסיום והצבא הבריטי בהודו חיפש מתנדבים. אייבי בן ה-16 ראה מודעה בעיתון שמזמינה בני 18 להתנדב לקורס טייס בח"א הבריטי המלכותי, ובהיותו רודף הרפתקאות, פנה ללשכת הגיוס אך נדחה בשל גילו. כעבור שבועיים שב לבסיס המיון, ולאחר שזייף את גילו התקבל, והצטרף למחזור ה-27 של הקורס בחייל האויר ההינדו-בריטי המלכותי. לאחר חמישה חודשי הכנה בבסיס בפונה Pona) ) נשלח לבסיס - Ambala שבצפון הודו. את טיסת הסולו הוא ביצע במטוס Tiger moth וב- 1945 קיבל כנפי טייס והחל משתלם בהטסת מטוסי הפצצה מסוג הוריקן והאוורד. בשנת 1946 נשלח להתאמן בהטסת מטוס ספידפייר בפאשורה. בבסיס זה היו מספר טייסים יהודים, ואייבי נהג לארגן בימי שישי מפגשים באוהל שלו ולבשל עבור כולם. הטייסים היהודים נהגו לאכול יחד ולשיר שירי שבת. בסוף 1946 הוחלט לשלוח את הטייסת של אייבי ליפן ואייבי שלא רצה להשלח, הצליח בעזרת לחץ של ראשי הקהילה היהודית להשתחרר מהצבא "מסיבות סוציאליות". אייבי חזר לבומבי ויחד עם חבר שכר דירה בקולבה Colabba - אזור יוקרתי של העיר. לאחר שקיבל רישיון טייס אזרחי, החל לטוס בחברת התעופה הפרטיתAmbica airlines במטוסי דקוטה ו-Beachcraft .

ב-15 באוגוסט 1947 הוחלט על החלוקה של הודו לשתי מדינות נפרדות: הודו ופקיסטן, וראש הממשלה ההודי - פנדיט נהרו, פנה לחברות התעופה בהודו להשתתף בהעברת תושבי פקיסטן ההינדים לשטח הודו. חברת התעופה שבה עבד אייבי תרמה טייסים ומטוסים לביצוע המשימה, ואייבי השתתף באופן פעיל בהטסת הפליטים כטייס משנה. בזכרונותיו סיפר אייבי על דוחק, צפיפות וגילויים רבים של אכזריות שראה בתקופה זו. הטייסים נהגו להרחיק פליטים שניסו להדחק למטוס העמוס בנסיון להציל את חייהם, ע"י הפעלת המנועים בדחף מלא. אחת הטיסות כמעט והסתיימה בהריגת הטייסים, כששוטר פקיסטני כיוון עליהם נשק טעון ואיים שיירה בהם אם לא יצייתו להוראותיו. המטוס היה עמוס בפליטים ובקושי המריא בקצה המסלול. אייבי לקה בהלם והתמוטטות עצבים ולדבריו במשך כל הטיסה ישב ובכה. לאחר שנחתו בהודו, אושפז אייבי למשך שלושה שבועות להבראה בבי"ח בהודו. האירועים האלימים התפרסמו בעיתונות ההודית ואייבי זכה לביקור מתוקשר של ראש ממשלת הודו. כשחזר לאיתנו, עזב את חברת אמביקה ועבר לטוס באייר אינדיה.

לראש הדף מלחמת העצמאות

בעת עבודתו באייר אינדיה, שמע אייבי על הקמת מדינת ישראל ועל המלחמה הצפויה עם פלישת צבאות ערב. אייבי פנה לסוכנות היהודית שחיפשה מתנדבים והביע את נכונותו להתנדב לסייע בהגנת המדינה הצעירה. כעבור מספר ימים קיבל פניה מהסוכנות היהודית שאישרה את התנדבותו. אייבי עזב את אייר-אינדיה וטס עם כל חסכונותיו - 250 פאונד ללונדון. על נסיבות עזיבתו את הודו סיפר אייבי לתקשורת הישראלית: "חשבתי שאבוא לישראל לתרום את חלקי, המלחמה תגמר תוך שלושה חודשים ואחזור לעבודתי באייר אינדיה". אהרון כהן, שהכיר את אייבי בהודו, סיפר בראיון לעיתונות: "אייבי אדם אימפולסיבי, אבל כשהוא אומר משהוא אינו יכול לסגת גם אם הוא מתחרט". "פעם פגשנו ברחוב בהודו מישהו שאמר "אתם יהודים – בואו לישראל", וכעבור 3 ימים אייבי עזב את הודו".

עם הגיעו ללונדון נשלח אייבי לפריס, שם פגש מתנדבים נוספים מרחבי העולם. אייבי קיבל הוראה להטיס מטוס נורסמן לצכוסלובקיה ובהמשך לישראל. טייס המשנה שלו היה יהודי פולני בשם גרישה שלא ידע מילה באנגלית והשניים נאלצו לתקשר בתנועות ידיים. בינתיים החל להחשיך. בקושי רב הם איתרו את שדה התעופה ונחתו בשלום. בהגיעם למלון סטלינגרד הוכנסו לחדר האוכל והתקבלו במחיאות כפיים על ידי 200 טייסים רובם יהודים מרחבי העולם. בזכרונותיו סיפר אייבי על תחושת הגאווה והשייכות שחש להשתייך לקבוצה זו של מתנדבים. בשבועיים הבאים טס תשע פעמים מאירופה לישראל והביא לארץ נשק ותחמושת. בתוך זמן קצר עבר לשרת כטייס קרב בטייסת 103 ברמת דוד. משימותיו כללו ביצוע צילומי אויר והפגזת ריכוזי צבא אויב וכפרים ערביים במטוס דקוטה. מטרת הפצצות אלו היתה לגרום לערבים לברוח לגבול הבינלאומי לפני שתכנס לתוקף הפסקת האש. מטוס הדקוטה לא התאים למשימת הפצצה והצוות נהג להשליך את הפצצות מהדלת. בזכרונותיו סיפר אייבי: כעבור יומיים ביקר אייבי בכפר המופגז. "בסאסא לא היו תותחים נגד מטוסים. הפצצנו את הכפר מגובה 3000 רגל כשאנו חשים בטוחים לגמרי". "הסתובבתי בין החורבות וגוויות חרוכות הפזורות בכל מקום. נוכחתי במעשה ההרס, החורבן והמוות שמבצע טייס מפציץ מהאויר. כעת ראיתי במו עיני מה עוללתי נתקפתי בדכאון עמוק". משימת ההפצצה הבאה של אייבי היתה בכפר תרשיחא. כעבור שנים רבות, ב-1995 הפגיש צוות ה-CNN במסגרת כתבה, את אייבי עם אישה ערביה זקנה ונכה מאותן הפצצות בתרשיחא. אייבי שחש מחויבות אישית כלפי אותה אשה שאת ביתה הפגיז 47 שנה קודם לכן סייע לה ברכישת כסא גלגלים ממונע וציוד ביתי. מאז נוצר ביניהם קשר ולאחר שאייבי חלה היא ביקרה אותו בביתו בתל-אביב. מספר ימים לאחר הפצצת תרשיחא יצא אייבי למשימתו האחרונה- הפצצת ריכוזי צבא מצרי שפלש לישראל. אבל אייבי לא הצליח לאתר את המטרה ומחשש לפגיעה באזרחים זרק את הפצצות לים. באותו היום נכנסה לתוקף הפסקת האש והמלחמה הסתיימה. אייבי המשיך לשרת בחיל האויר. הוא הטיס צנחנים, הדריך בקורס טייס, ונשלח להשתלמות באנגליה בהטסת מטוס קרב חדיש. ברבות הימים סיפר אייבי שבאותה העת רצה להיות מפקד טייסת, אבל בהיותו "עולה חדש" היה תמיד מחוץ למעגל המקודמים, גם בגלל שלא ידע איך דברים נעשים בארץ.

לראש הדף מטייס למסעדן

ב-1950 פגש אייבי את רוזי שוורץ וכעבור עשרה ימים הם התחתנו. לזוג נתן נולדה בת ושמה שרונה, אבל כעבור שנה הסתיימו הנישואים בגירושים, למרות שאייבי ורוזי המשיכו לשמור על קשר טוב גם לאחר מכן. אייבי עזב את חייל האויר הישראלי בדרגת סרן והצטרף לחברת התעופה אל-על שהיתה בתחילת דרכה. בתקופה זו חזר אייבי לחיים הטובים של טייס אזרחי. הוא השתתף בהטסת מהגרים יהודים מאירן לישראל, וכטייס בקו תל-אביב-לונדון-ניו יורק. אייבי שכר דירה בלונדון, שיחק גולף והרבה לטייל ולבלות, והתגורר גם בפאריס וברומא. ב-1956 נאסר עליו לטוס לדרום אפריקה על ידי השלטונות בשל צבע עורו הכהה. כקברניט היה אייבי קפדן בנושאי בטיחות, נהג לדחות טיסות מסיבות שונות, והקפיד על נהלי הטיסה. באחת הפעמים הטיס מטוס ריק מנוסעים משום שהצוות היה עייף. סיבות אלה ואחרות הובילו למחלוקות ולבסוף בדצמבר 1958 נאלץ להתפטר מעבודתו באל-על בדרגת קברניט.

בכספי הפיצויים שקיבל מאל-על הקים יחד עם כמה טייסים נוספים את מסעדת "קליפורניה" במרכז העיר תל אביב. השנים הראשונות במסעדה היו קשות ואייבי שהיה רגיל לחיים טובים נאלץ לעשות עבודות שלא הורגל לבצע, אבל בהדרגה השתפר המצב, המסעדה שיגשגה ואייבי רכש את חלקם של חבריו והפך לבעליה היחיד של המסעדה. מסעדת קליפורניה שכנה בסמוך לתאטרון הקאמרי - אחד התאטראות הגדולים בתל אביב ואנשים רבים נהגו לשבת במסעדה לפני ואחרי הצגות ולהתווכח על פוליטיקה. בהדרגה הפכה קליפורניה למקום מפגש לבוהמה התל-אביבית. קפה כסית המיתולוגי היה משכנם של הדור הישן - אלתרמן וחבורתו ואילו לקליפורניה נהגו להגיע הצעירים של אז: אריק לביא, שייקה אופיר, גילה אלמגור ורבים אחרים.

אייבי הפך מעורה בחיי הלילה של תל אביב ושמו הוזכר באופן תדיר בטורי הרכילות של העיתונים. אייבי רכש גלריה לאומנויות ועסקים נוספים בת"א ותוך זמן קצר היה לאיש עשיר ומפורסם. הוא נהג לערוך על חשבונו מסיבות מפוארות לחבריו הרבים, וסייע בנדיבות לאנשים במצוקה. הוא העניק מלגות לסטודנטים באונ' ת"א ע"ש חבריו הטייסים שנפלו במלחמת העצמאות, תמך בשחקני תאטרון נזקקים וסייע כספית למשפחות במצוקה.

אייבי סיפר בהזדמנויות רבות שאת תחילת המעורבות החברתית שלו הוא חייב להכרות עם אחת מהעובדות בקליפורניה, הכרות שתוך זמן קצר הפכה לקשר רומנטי. בשנת 1962 עבדה בקליפורניה בשטיפת כלים בחורה ממוצע ספרדי בשם נאבאז. אייבי התאהב בה, ותוך זמן קצר הם היו לזוג. ממנה כך סיפר, למד להיות רגיש לבני אדם. כשהיתה רואה ילד יחף, כך סיפר פעם, היתה בוכה. לדבריו היא עלתה עליו באינטיליגנציה והשפיעה עליו לקרא ספרות יפה כמו לורקה ולצייר, אבל אחרי שנתיים יחד הקשר ביניהם הסתיים והיא עזבה את ישראל. אייבי סירב להשלים עם עזיבתה ונסע לשכנעה לשוב אבל כשגילה שהיא מאורסת הרגיש שאין לו מה לחפש במדריד. בהחלטה של רגע החליט לנסוע לטיול במדינות סקנדינביה, טיול שהפך למסע של חצי שנה. כשמצב העסקים התדרדר חזר למסעדה בתל אביב.

לראש הדף טיסת השלום

אייבי חזר למסעדת קליפורניה ולחיים התוססים בתל אביב. אמצע שנות השישים היתה תקופה שלווה יחסית בישראל הצעירה. אנשים יצאו לראות הצגה בקאמרי, וסיימו את הערב במסעדת קליפורניה. העסקים שיגשגו, ואייבי ישב ליד הקופה להשגיח שכולם "לא שוכחים לשלם". באחד הימים התפתח ויכוח פוליטי על עתיד היחסים בין ישראל ומדינות ערב. אייבי שלרוב נהג לשבת בצד, התערב בשיחה והביע את דעתו. תגובת הסובבים היתה צחוק ולעג: "יותר טוב שתמשיך למכור המבורגרים ולשמור על הקופה" אמרו לו. אייבי קצת נעלב וחזר למקומו אבל בסוף הערב ניגש עליו עיתונאי שהאזין לשיחה ואמר לו: "מכל האנשים שדיברו היית אתה היחיד שדיבר גם ברגש וגם בהגיון". הדברים נגעו לאייבי והוא החליט לעשות מעשה.

בסוף 1965 היו אמורות להתקיים בישראל בחירות, ואייבי החליט להתמודד. המצע שלו היה שילוב של כלכלה חופשית, סיוע לשכבות החלשות והתחייבות שאם יבחר יטוס למצריים שהיתה מדינת אויב, לדבר עם גאמל עבדל נאצר על כינון שלום בין ישראל ומצריים. שמה של הרשימה היה "נס" ואכן רבים אמרו שרק אם יקרה נס יכנס אייבי לכנסת. עם פרסום תוצאות הבחירות התברר שלאייבי חסרו רק כמה אלפי קולות. אייבי הרגיש שאיכזב את האנשים שבחרו בו והכריז שאם יהיו לו 100 אלף חתימות יטוס למצרים למרות שלא נבחר. רבים טענו שזה עוד גימיק פירסומי שלו אבל אייבי התכוון ברצינות.

הוא שכר מטוס סטירמן מודל 1927, צבע אותו בלבן וכתב עליו את המילה "שלום" בעברית אנגלית וערבית, במקביל חידש את רישיון הטייס שלו והחל להתאמן. בבוקר ה-28 בפברואר 1966 מימש את הבטחתו וטס למצריים.

רק אנשים ספורים ובהם העיתונאי צבי אלגת ידעו על המועד המדויק. אייבי טס נמוך מאד, בגובה מטרים ספורים מעל פני הים כדי להתחמק ממכשירי המכ"מ של חיל האויר הישראלי. כשהיה מעל שטח מצרי נוכח שהדלק אוזל. לפתע ראה את שדה התעופה של פורט סעיד. במטוס לא היה מכשיר רדיו ואייבי נחת, ומיד נלקח לחקירה.

עקב טעות בדיווח שונתה הידעה על "נחיתה מאולצת" - עקב מחסור בדלק, ל"נחיתת התרסקות", ומיד נפוצה בארץ ובעולם השמועה שהמטוס התרסק ואייבי נהרג. אנשים התגודדו המומים ובוכים סביב מסעדת קליפורניה. רבים האשימו את חבריו של אייבי בהם: אלי תבור ועמיקם גורביץ על שהדיחו אותו למעשה השטות... בהמשך נמסרה ידיעה שאייבי נחת בשלום ואלפי האנשים שנאספו מול קליפורניה קיבלו בצהלות את הידיעה שאייבי חי. למחרת שב אייבי עם המטוס לישראל. בכניסה לארץ הצטרפו עליו מטוסים של חיל האויר ובשדה התעופה המתינו לו אלפים. אייבי נחקר ע"י המשטרה ומיד לאחר מכן כינס מסיבת עיתונאים. למרות שאייבי זכה לפרסום עולמי היו הביקורת מעורבת: היו שראו בו רודף פירסום שיעשה הכל כדי ששמו יופיע בעיתון, ואילו אחרים שיבחו את המעשה. דוד בן-גוריון כתב על הטיסה למצריים בעיתון "דבר": "זה היה מאורע שיש בו חשיבות מוסרית ומדינית, מעורר כבוד ולא נלעג".

אייבי החליט לנצל את המומנטום לקידום רעיונותיו, ויצא למסע באירופה ובארה"ב לקידום השלום וההידברות בין יהודים וערבים. הוא נפגש עם אנשי רוח ומנהיגים בהם האפיפיור פיוס השישי (14.3) שהעניק לו מדליית שלום, הפילוסוף ברטראנד ראסל, הסנאטור רוברט קנדי, ואנשי ציבור ורוח. הטיסה למצריים שינתה את מסלול חייו: ממסעדן שמכר המבורגרים לבוהמה של תל אביב הפך לאידאליסט הנלחם להשגת מטרותיו. מאז הקדיש אייבי את כל הונו ואונו לקידום הרעיונות שהפכו למטרת חייו: עזרה הומניטרית למוכי גורל בארץ ובעולם, קידום ההידברות בין יהודים וערבים ומאבק לא אלים לקידום השלום ולמען זכויות אדם.

לראש הדף 30 שנות פעילות הומניטרית

עם שובו ממסעו באירופה וארה"ב ביוני 1966 ארגן אייבי צעדות משותפות ליהודים וערבים מתל אביב לירושלים לקידום השלום. בין הצועדים היתה בתו שרונה. הוא נפגישות עם אנשי ציבור בהם ראש ממשלת ישראל לוי אשכול ודוד בן גוריון ( 26.6 ) במטרה להשפיע עליהם לקידום רעיונותיו, והחל בגיוס כספים לקידום רעיונותיו.

ב-28.10.66 טס להודו לסייע לפליטי בצורת בחבל ביהאר. בעיר פטנה שכר משאיות ובמשך שלושה ימים חילק 10 טון תירס לתושבי 35 כפרים. בראיון לעיתונות (27.11.1966) סיפר: "מבוגרים וילדים התפלשו באבק הדרכים, כדי לאסוף גרגרי תירס שנשרו מהמשאית". "מטרת המבצע היתה לעורר מודעות בעשירי הודו לסייע לבני עמם".

ב-22.12.1966 נפגש עם ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי וביקש שתפעל לקידום היחסים בין יהודים וערבים ולכינון יחסים דיפלומטיים בין הודו וישראל. אייבי ניצל את ביקורו כדי לבקר בבית הספר הנוצרי שבו למד ואף פגש את מורהו האב קונטי שזכר את אייבי והתרגש לראותו.

עם שובו לישראל הקים את "קרן השלום". אייבי רכש בלונדון מטוס קל שבעבר היה שייך לחוסין מלך ירדן והטיסו לקפריסין במטרה להביאו לישראל. התקופה היתה ערב מלחמת ששת הימים והשלטונות בישראל חששו שאייבי ישוב ויטוס לארץ אויב, ולכן אסרו עליו להעביר את המטוס לישראל. גם בקשתו להתנדב לשירות מילואים בחיל האויר נדחתה.

אייבי סיפר פעמים רבות שהרעיון להקמת "קול השלום" עלה במוחו כשישב במלון בקפריסין והסתכל אל הים. מהרדיו שמע את קולות המלחמה הקרבה, הערבים התרברבו שיחסלו את ישראל, והרדיו הישראלי ציטט את הקולות. "איך אפשר לדבר אל האנשים להרגיע אותם" – חשב. "אם היתה לי תחנת רדיו... מישראל ומקפריסין אי אפשר".... אולי מספינה על הים מחוץ למים הטריטוריאלים- ונקרא לה "קול השלום" נדבר אל האנשים ונרגיע אותם".

אבל בינתיים התקרבה המלחמה, ואיש לא רצה לשמוע דיבורים על שלום. ישראל ניצחה בניגוד לציפיות וכבשה שטחים רבים ובהם את רצועת עזה. עם תום הקרבות שכר אייבי משאיות גלידה וחילק גלידה לילדים במחנות פליטים בעזה. כעבור מספר חודשים טס בשנית למצרים ושוב נעצר וגורש לישראל. בינואר 1968 הודיע על כוונתו להקים תחנת רדיו לקידום השלום שתשדר מספינה בלב ים והחל למכור את רכושו למימוש מטרה זו. במרץ נגזר עליו קנס של 1400 ל"י בגין הסתננות למצרים אבל אייבי העדיף מסיבות עקרוניות לשבת 40 יום בכלא במקום לשלם, ואת סכום הקנס תרם לבי"ח.

במרץ נגזר עליו קנס של 1400 ל"י בגין הסתננות למצרים אבל אייבי העדיף מסיבות עקרוניות לשבת 40 יום בכלא במקום לשלם, ואת סכום הקנס תרם לבי"ח.

ב-21.7.1968 בעקבות השמועות על האסון ההומניטרי בביאפרה, הקים את "הקרן למען ילדי ביאפרה". עיקר פעילותו היתה מהולנד. אייבי רכש מזון ואבקת חלב וטס לסאו תומה (אי קטן מול חופי ניגריה) לחלקו לילדי ביאפרה. עם שובו לישראל קיים עצרת מחאה מול הכנסת נגד השתיקה בישראל לנוכח רצח עם. ב- 22.8 שכר מטוסDC8 במימון מדינת ישראל להטסת סיוע הומניטרי לביאפרה, הוא חילץ ילדים מוכי רעב והעבירם לטיפול רפואי בהולנד.

בניו יורק ערך מגבית למען ילדי ביאפרה ואסף חצי מליון דולר בעזרת הארגון היהודי "בני ברית", וטס 7 פעמים עם סיוע לנזקקים בשם העם היהודי. בראיון לתקשורת אמר שבני העם היהודי שחוו את השואה צריכים להיות רגישים יותר מכל עם אחר ולסייע לקורבנות מלחמה ואסונות טבע. ב-22.12.1968 שכר בהולנד ספינה וציידה ב-550 טון אספקה והפליג לארה"ב. בניו יורק רכש אספקה נוספת שנארזה בעזרת מתנדבים והובאה לביאפרה. ממשלת הולנד השתתפה במבצע ההומניטרי ותרמה חלק מהכסף. "האינקוויר" וההרולד טריביון הקדישו דיווח מיוחד לפעולות אלו שכונו בתקשורת "ספינת חג המולד של אייבי".

עם תום הפעילות בביאפרה החל לממש את תוכניתו להקמת תחנת רדיו. ב-11.6.1969 רכש ספינה הולנדית בשם CITO בכספי תרומות שאסף ובמכירה של חלק מרכושו הפרטי, ובאוגוסט הפליג לניו יורק עם צוות ימאים הולנדי. לאייבי חסרו 170,000 דולר והוא קיווה לגייס את הסכום בארה"ב במהרה, ולהפוך את הספינה לתחנת רדיו. אבל התרומות היו מועטות, למרות שרבים ובהם הזמר פיט סיגר ניסו לעזור. במשך כשלוש שנים התגורר אייבי בספינה בניו יורק, ואסף כספים למימוש מטרה זו בעזרת ועד בין-לאומי שהקים. בזכרונותיו כתב ששנים אלו בניו יורק היו מהקשות בחייו. אייבי מכר את מרבית רכושו בישראל ובכסף רכש אנטנה, משדרים ושאר ציוד.

אייבי סיפר על החורפים הקשים בניו יורק: בספינה לא היה חימום, המים קפאו והצינורות בספינה התפוצצו. עירית ניו יורק שמספר שנים קודם לכן העניקה לו פרסים דרשה שיעזוב, והטילה עליו מיסי נמל כבדים, והתקשורת בישראל כינתה אותו "משוגע" ותארה את נפילתו. אייבי היה קרוב ליאוש ולבסוף החליט לפתוח בשביתת רעב להגברת המודעות לתוכניותיו ולגיוס הכסף החסר. בדצמבר 1972 כאשר הספינה היתה בעיצומן של ההכנות האחרונות להפלגה לישראל התרחשה רעידת אדמה בניקרגואה, ואייבי נסע לעזור והשתתף בהקמת עיר אוהלים לפליטים.

בדצמבר 1972 כאשר הספינה היתה בעיצומן של ההכנות האחרונות להפלגה לישראל התרחשה רעידת אדמה בניקרגואה, ואייבי נסע לעזור והשתתף בהקמת עיר אוהלים לפליטים.ב- 19 במרץ 1973 יצאה הספינה בדרכה למזה"ת. רבים לא האמינו שהספינה הקטנה עם האנטנה הענקית תצליח לחצות את האוקיאנוס. שלושה ימים לאחר היציאה חדרו מים לחדר המכונות עקב חור שנפער בדופן. הספינה המשיכה לברמודה לתיקונים ומשם למארסיי, שם הצטרף לאייבי קפטן פרנסואה בונזון שארגן צוות ימאים חדש ויחד הפליגו לעבר ישראל. ב-19 במאי התקיים השידור הראשון של "קול השלום".

הספינה עגנה 25 ק"מ מחופי ישראל ושידוריה נקלטו ברחבי המזרח התיכון. השידורים כללו תוכניות מוסיקליות, שיחות בנושאי היום, ובמה לדו שיח בכל נושא תוך הקפדה על שפה נקיה וללא אלימות. עם פרוץ מלחמת יום כיפור הפליג אייבי למצרים ועגן מול חופי פורט סעיד וקרא להפסקת אש ולהידברות. לאחר המלחמה ובעקבות נזקי סופות החורף והמצב הכלכלי הקשה שב והפליג לנמל מארסיי לביצוע תיקונים ובמשך שנה וחצי שהה באירופה. בתקופה זו ניסה אייבי לקדם הידברות עם גורמים שונים בעולם הערבי, ובין השאר ביקר בביירות. אייבי קיווה לגייס כספים לחידוש השידורים, אלא שזרם התרומות היה דל.

ב-20 בינואר 1975 פתח בשביתת רעב על סיפון ספינתו במארסיי, כנגד האלימות ומשלוחי הנשק של המעצמות למזרח התיכון.

לנוכח האדישות לפעולותיו בצרפת המשיך בשביתת הרעב במלון בניו יורק, אלא שגם שם התקשורת התעלמה ממנו, ובתום 40 יום הפסיק אייבי את הצום ושב לצרפת. ב-20 באפריל 1975 קיימו מאות צעירים במארסיי הפגנת תמיכה באייבי ובפרויקט ספינת השלום. המפנה חל בעקבות תרומה כספית גדולה שהגיעה לידיו. בתקופת שהותו בצרפת הכיר אייבי מורה ורעייתו שאימצו חמישה ילדים יתומים שכל אחד מהם היה פליט מארץ אחרת. בני המשפחה קיבלו ירושה גדולה אבל החליטו לוותר על הכסף ולהעביר אותו לידי אייבי, שהסכים לקבלו כהלוואה. תרומה זו איפשרה לבצע את התיקונים הדרושים לקראת ההפלגה חזרה למזרח התיכון.

ב-5 ביוני 1975, לקראת הפתיחה המחודשת של תעלת סואץ, ביקש אייבי אישור מהמצרים להפליג בתעלת סואץ, לקידום השלום אבל נענה בסירוב, והספינה חזרה למקומה מול חופי תל אביב והמשיכה בש ידורים. בספטמבר עשה אייבי נסיון נוסף והפליג למצריים במטרה לקדם את השלום. הוא העמיס על הספינה אלפי פרחים שהובאו ע"י אזרחים ישראלים והפליג לכיוון מצרים, ושוב נענה בסירוב. בעזרת סירה קטנה עמוסה פרחים התקרב לחופי פורט סעיד במטרה לחלקם, אבל נעצר וגורש. הספינה חזרה לשדר והחלה לצבור פופולריות ורבים העדיפו לפרסם ב"קול השלום". בינואר 1976 תרם אייבי 200 אלף ל"י מרווחי "קול השלום" לבתי חולים לילדים בישראל וברצועת עזה.

ב-12.2.1976 טס לגואוטמאלה לסייע בשיקום העיירה סנאראטה שנחרבה ברעידת אדמה. אייבי רכש מזון ומאה אלף חפיסות שוקולד אותן חילק לילדים ב-25 כפרים שחרבו. בעזרת ארגונים יהודיים בהם "בני ברית" רכש 95 מכונות ליצור לבנים, בתים, והציוד שנותר שימש לשיקום כפרים נוספים.

תחנת הרדיו "קול השלום" המשיכה לשגשג וכל הרווחים מפרסומות שימשו למטרות צדקה. ע"פ מגזין השידור הבריטי היו "לקול השלום" 23 מליון מאזינים ברחבי המזה"ת. במהלך השנה רכש אייבי צעצועים וחילק אותם לילדים שנאלצו לגור במקלטים בגלל ירי משטח לבנון על ישראל. אייבי תרם ציוד ספורט לרווחת אסירים ותמך באירועי תרבות. ב-30 ביולי טס לאנטבה בנסיון לסייע בשחרור החטופים ונפגש עם מזכירו של אידי אמין אבל חזר בהוראת הממשלה.

בסוף השנה פנה אייבי לנשיא מצריים סאדאת בבקשה לרשיון כניסה לתעלת סואץ ועם קבלת האישור הפליג בינואר 1977 לאילת כשעל סיפונו צעצועים ומתנות לילדים. במהלך השנה קיים מבצע לריסוק צעצועי מלחמה וחלוקת צעצועים חינוכיים, מבצע שהיה מאז לנוהג שנתי בכל יום הולדת של אייבי. בינואר 1979 פנה לראש ממשלת ישראל מנחם בגין בבקשה לקלוט 400 ילדים ויטנאמים פליטי מלחמה כמחווה של רצון טוב ואקט מוסרי סמלי לנוכח סרובם של אומות העולם לסייע לבני העם היהודי בעת השואה, ולהראות שהעם היהודי נוהג אחרת. הממשלה אישרה הבאת 100 איש ואייבי סייע בקליטתם. עם חתימת הסכם השלום עם מצריים ארגן עצרת המונים בכיכר העירייה בת"א ותרם 250 אלף ל"י לארגון אילן (למען נכים בישראל) ולבי"ח בקהיר.

באוקטובר 1979 התבררו מימדי רצח העם בקמבודיה. אייבי רכש מזון בבאנקוק וחילק אותו בכפרים על גבול תאילנד-קמבודיה ומשם טס לארה"ב לאסוף תרומות ואף קיבל סיוע ממשלת ארה"ב. רוה"מ בגין הורה לנציגי ישראל בתאילנד לסייע לאייבי בעבודתו ובעזרת שגריר ישראל מרדכי לדור וקבוצת רופאים בראשות ד"ר יעקב אדלר הוקם המחנה הראשון בסגיאו. הסיוע מישראל אורגן ב-30 משאיות עליהן נכתב "מזון מישראל". מתחם המחנה ובו בי"ח הוקף בדגלי ישראל וסייע לעשרות אלפי פליטים. בראיונות לתקשורת בינלאומית חזר אייבי על מחויבותו המוסרית של העם היהודי לסייע לנזקקים.

בתחילת 1980 הקים את ארגון "המלאכים של אייבי" -ארגון עזרה הדדית של מתנדבים הפועלים ע"פ קריאה, ובאוגוסט את "קרן שיבה טובה" (בשיתוף עמותת "עם יפה עם אחד"), שחילקה בגדים ומוצרים ביתיים לקשישים נזקקים. בסוף השנה הקים לובי חברתי למען הקשישים וקיבל על כך פרס מטעם הכנסת. במרץ 1981 תרם להקמת מחלקת יולדות בבי"ח, ומימן שיפוץ בתי קשישים בת"א.

ב-27 במאי ארגן שיירת תמיכה לתושבי גבול הצפון שישבו במקלטים. במהלך מלחמת לבנון טס לביירות באישור רוה"מ בנסיון לשחרר הטייס השבוי אהרון אחיעז, וארגן סיוע מישראל לפליטים בלבנון. ב-1983 התמודד בבחירות לרשות עיריית ת"א ונבחר למועצת העיר, ופתח במבצע "חורף חם לקשיש" להספקת תנורים ונפט לקשישים בירושלים. במאי 1984 נסע למוסקווה לסייע בשחרור אידה נודל ומסורבי עליה אחרים ונפגש בעניינם עם ויקטור לואיס המקורב לשלטונות, ובארה"ב עם חברי קונגרס.

בנובמבר 1985 נסע לאתיופיה ועם שובו הקרין בטלויזיה (במהדורת "מבט" של הערוץ הראשון) סרט על הרעב הכבד, והחל במבצע סיוע. בעזרת תרומות של כמה מליוני דולרים הקים בעזרת צוות מתנדבים מישראל מחנות אוהלים ל- 100 אלף פליטים ובהם תאורה, בי"ח ושירותים נוספים. המבצע נעשה תחת השם "מירושלים באהבה" שהתנוסס על כל האוהלים.

הסיוע ההומניטרי זכה להערכה רבה. אייבי נפגש עם נשיא אתיופיה והעלה את סוגיית כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ומתן אישורי עליה ליהודי אתיופיה, ואף העביר מסרים בין ממשלות ישראל ואתיופיה. עם שובו החל בשידור תוכנית יומית "בקול השלום" - שיחות עם מאזינים לפתרון בעיותיהם, והחל במבצע להתקנת דלתות משורינות לקשישים בשכונת מצוקה של תל אביב.

בנובמבר 1985 פקדה את ארמרו שבקולומביה רעידת אדמה קשה. אייבי שב וגייס כספים מארגונים יהודיים והקים בית חרושת ליצור לבנים בתפוקה של מליון לבנים בחודש. ב- 1987 החל בתכנון כפר לגמילה מסמים בדרום ישראל בשם "כפר התקווה הטובה" ופעל במסגרת בין לאומית כנגד נגע הסמים. באוגוסט 1987 ביקר אייבי עם בני נוער מישראל במחנות ריכוז בפולין ובעקבות הביקור יזם בשיתוף "יד-ושם" מבצע הנצחה אישי לקורבנות השואה ואף חקק על זרועו את מספרו של אחד הניספים במחנה הריכוז אושויץ - B14887.

בספטמבר 1988 טס אייבי לטוניס ונפגש עם ערפאת במטרה לשכנעו להפסיק את הטרור הערבי ולהתחיל בהידברות עם ישראל. הפגישה עוררה מחלוקת ציבורית רבה בישראל שלא הכירה באש"ף כנציג לפלסטינאים אלא כארגון טרור. בפברואר 1989 ארגן מבצע הספקת מזון ובגדים לנפגעי רעידת האדמה בארמניה. הציוד הועבר בספינה רוסית שעגנה בישראל לראשונה מאז נותקו הקשרים הדיפלומטיים בין המדינות.

באוקטובר נשפט לשישה חודשי מאסר על המפגשים עם אש"פ ועם שחרורו שב ונפגש בפומבי עם ראשי אש"פ. במהלך 1990 קיים מפגשים עם אנשי ציבור ברחבי העולם וקרא לפלסטינאים להתנער מהטרור ולישראל להכיר בנציגיהם ולפתוח בהידברות.

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בינואר 1991 רכש מזון ו-50 אלף בקבוקי מים מינרליים לחלק לכורדים בצפון עירק שנמלטו להרים מאימת סאדאם חוסיין. המבצע התנהל באמצעות מסוקים של חה"א האמריקאי.

במאי החל בשביתת רעב נוספת במחאה על החוק האוסר על מפגשים עם האויב. מאבקו של אייבי עורר מחלוקת רבה בישראל במיוחד לנוכח העובדה שפוליטיקאים רבים מהשמאל בישראל נפגשו עם נציגי אש"פ בחשאי ואילו אייבי שעשה זאת בגלוי נשפט על הפרת החוק ונדון ל-18 חודשי מאסר. בעודו בכלא גבר הלחץ בארץ ובעולם לשחרורו. בין התומכים באייבי היו ארגונים בינלאומיים כגון אמנסטי ואפילו אנשי ימין ישראלים שהתנגדו לדרכו אבל טענו שנגרם לו עוול, מאחר ואנשי שמאל רבים נפגשו בחשאי עם אנשי אש"פ חמקו מעונש בשעה שאייבי פעל בגלוי ולא שיקר. בנוסף, במהלך שבתו בכלא התנהלו שיחות מדריד במהלכם נפגשו נציגי ישראל בגלוי עם ראשי מדינות אויב. למרות סירובו של אייבי לבקש חנינה החליט הנשיא הרצוג לשחררו מהכלא כעבור 173 יום.

לאחר שחרורו המשיך בפעילות הומניטרית בישראל ובעולם. אייבי ארגן "ימי כיף בספארי" לסבים ,הורים וילדים תושבי שכונות מצוקה. ב-25 באוגוסט 1992 טס לסומליה. הוא גייס מעל מליון דולר והקים מחנה ל-35 אלף פליטים סומלים בעיר ברוירו בקניה. בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"פ. אייבי לא הוזמן ע"י נציגי ישראל לטקס אבל הגיע כאורח. לקראת סוף השנה החליט להפסיק את שידורי "קול השלום" עקב קשיים כלכליים שאילצו אותו למכור את רכושו להחזרת חובות.

ב-1 באוקטובר 1993 התקיים השידור האחרון של קול השלום. הצלילים האחרונים היו שירו של פיט סיגר "אנחנו נתגבר" שיר שהיה להמנון עבור אייבי. ראש עריית ת"א וכמה אנשי ציבור הציעו להפוך את הספינה למוזאון אבל בפועל לא נעשה דבר. אייבי המאוכזב מדרך ההתנהלות ומהבטחות השווא הגיע למסקנה שאינו יכול להמשיך ולהמתין להפיכת הספינה למוזאון בעודו נאלץ למכור את רכושו למימון החזקתה. כעבור חודשיים הוטבעה הספינה מול חופי ישראל על מרבית ציודה. אייבי היה האחרון לרדת מסיפונה ואיתו ההגה והמצפן של הספינה. לאחר שבמשך שנים לבש בגדים שחורים במחאה על הכיבוש והאלימות ההדדית חזר אייבי ללבוש בגדים רגילים.

פעילותו ההומניטרית והציבורית נמשכה ללא תחנת הרדיו שלו. בין השנים 1994 ל-1996 השתתף בהקמת מחנות לפליטים בזאיר וברואנדה ופעולות רווחה שונות בישראל ובעולם. אייבי השתתף בכנסים בנושאי השלום ויעץ לגופים בין לאומיים בנושא טיפול בפליטים.

ב-6 באוגוסט 1996 החליט אייבי לקחת פסק זמן מפעילותו, ונסע לוושינגטון במטרה לשהות שם כשנה לכתיבת זכרונותיו, אולם כעבור חודש לקה באירוע מוחי והוטס לישראל לטיפולים. לאחר תקופת שיקום ממושכת בבית חולים שב להתגורר בתל אביב כשהוא מרותק לכיסא גלגלים ונעזר בראדא קרישנה - עוזרו הנאמן מספינת השלום. אייבי המשיך בכתיבת ספרו בעזרת הסופר יורם רוזלר, והספר יצא לאור בעברית ב-1997. למרות מצבו הבריאותי המשיך להשתתף באירועים ציבוריים ואפילו יזם בשארית כספו מבצע לחלוקת לחם לרעבים בבולגריה כשהוא עצמו משתתף בחלוקה בכסא גלגלים.

ב-26 בספטמבר 1997 קיבל אייבי את פרס נירנברג להומניזם ותרם את כספי הפרס לארגוני נכים בישראל. בעקבות אירוע מוחי נוסף הורע מצבו ויכולת הדיבור נפגעה. אייבי המשיך להתגורר בתל- אביב, נעזר על ידי קומץ חברים קרובים ובפברואר 2000 נסע לבאנגלור שבהודו לקבל סדרת טיפולים וביקר בבית הספר סנט מרי שבו למד בילדותו. זמן מה לאחר שובו לישראל עבר להתגורר במסגרת דיור מוגן בבית אבות בת"א.

למרות מחלתו המשיך להשתתף מדי פעם באירועים שונים, ולציין את יום השנה לטיסתו למצריים במסיבה עם חברים במועדון "צוותא" . ב-24 במרץ 2005 קיבל אייבי כנפי טייס מוזהבות ממפקד חיל האויר - האלוף שקדי, על תרומתו לחיל האויר ולמדינה.

ב-9 ביולי 2005 נערכה בירושלים בכורת הסרט "אייבי נתן - עם שקיעת החמה". הקרנות נוספות נערכו בתל-אביב והסרט שודר בטלויזיה. ב-4 בנובמבר 2006 התקיים באמסטרדם מפגש נוסטלגי של ותיקי "קול השלום" שבו השתתפו עשרות מותיקי התחנה וכמאתיים אורחים מאירופה ישראל ומארה"ב. באותה עת החלה תחנת הרדיו האזורי "רדיוס" לשדר תוכנית שבועית בשם "מפליגים בזמן" - מחווה לתחנת הרדיו "קול השלום" ולאייבי נתן.

תלמידי בית הספר מבואות ים במכמורת "אימצו" את אייבי וקיימו שבוע אירועים ומשט הצדעה לכבודו, ובגלריה ביבנה הוצגה תערוכה של פסלים וציורים שהקדישו לו עשרות אמנים בישראל. ב-29 באפריל 2007 חגג אייבי את יום הולדתו השמונים עם בני משפחתו וחברים. תחנת השידור "רדיוס" קיימה יום שידורים מיוחד, וחברת "פונוקול" בשיתוף "רדיוס" והחברים של אייבי, הוציאה תקליטור כפול ובו שירים והקלטות של אייבי "מקול השלום".

ביום השנה ה-34 לשידור הראשון של "קול השלום" ולכבוד יום הולדתו השמונים, הקימה עיריית תל אביב על חוף הים לוח לציון פועלו ותרומתו לזולת בארץ ובעולם. בכל יום בשעה 5 בסמוך לשקיעת החמה, מושמעת במקום קריאתו של אייבי לשלושים שניות של הזדהות עם קורבנות האלימות באזורינו ובעולם כולו, והקלטות נוספות מ"קול השלום".

נעם טל, אוקטובר 2007

לראש הדף